פיליפ עודד

פיליפ עודד 

כ"ז בשבט תרצ"ט י"ד באלול תש"ע
03/09/2009 - 16/02/1939

נולד בקרית ביאליק בכ"ז בשבט תרצ"ט 16.2.1939. הגיע לרם און כחבר גרעין "פורת", הקים משפחה ומשק, אבל בעיקר ייזכר כמרכז הפלחה והגד"ש במשך למעלה מארבעים שנה. עודד נפטר בשדה אשר אהב בי"ד באלול תש"ע, 3.9.2009. השאיר את אילנה אשתו, ילדיו תמר, עמוס, אורנה ואיתן, ונכדים.

  
עודד נולד בקרית ביאליק, ב- 16.2.1939, בן אמצעי בין דני הבכור ועדנה הצעירה.
את אילנה הכיר כבר בגן הילדים, אבל היו צריכות לחלוף למעלה מעשרים שנים עד שישובו ויפגשו שנית, לתמיד.
בהיותו פעוט בן ארבע וחצי שנים התייתם מאמו, ולא עבר זמן רב עד שנישא אביו בשנית, למטפלת ביתו וילדיו.
את כל חופשותיו היה עודד מבלה בבית סבתו על הכרמל בחיפה, שהיה לביתו השני, ואצל הסבים והדודים בשדה ורבורג, שם "תירגל" את עבודת האדמה.
עד כתה ח' למד בבית הספר בקרית ביאליק, ומה שלמד שם נקלט ונטמע בו היטב: בקלות ובדייקנות היה מצטט שירות מן התנ"ך, ושירי ביאליק –בודאי לא רבים מחבריו הכירו צד זה שלו.
בסיום הלימודים בבית הספר היסודי נערכו לתלמידים "בחינות התאמה", ועודד נמצא מתאים ללימודי חקלאות. לא היה בכך שום פלא – למשפחה בקרית ביאליק היה שטח קרקע צמוד לבית, ועליו גידלו עצי פרי וגן ירק שהילדים יחד עם אביהם היו מעבדים ומטפחים. העונש הכי כבד שאפשר היה להטיל על עודד היה למנוע ממנו את העבודה בגן. כך היה אז וכך נשאר לתמיד.
וכך, בהיותו כבן ארבע עשרה שנים, לאחר שנמצא מתאים... הגיע עודד לבית הספר החקלאי בנהלל. מה שאיפיין אותו לאורך כל השנים בלט גם בנהלל: עודד היה איש עבודה מסור, נאמן, אחראי ורציני. תמיד לוקח על עצמו תפקידים, שש לעזור ולתרום – מבלי לחשוב על עצמו. בבית הספר קראו לו "יקה", והוא קיבל את זה כמובן מאליו.
ארבע שנים למד עודד בנהלל, והתגייס עם גרעין הנח"ל פורת, שהתארגן בכתתו, ויצא לשרותו הצבאי, ואין ספק שגם בצבא בלט בלקיחת אחריות, חריצות, מוסריות וחתירה למטרה.
בסיום השרות הצבאי הגיע עודד עם הגרעין לרם און.
כמעט מימיו הראשונים בחקלאות כבוגר עבד עודד על קטפות הכותנה, ואף נשלח יחד עם הקטפת לעבודה בדרום, בקיבוץ נירים. יד המקרה או יד הגורל או יד מכוונת כלשהי הפגישה מחדש בין שני הילדים מהגן בקרית ביאליק: עודד, שעבד על הקטפת, ואילנה, שתפקידה היה לפקח על עבודת הקטפות שנמדדה בדקות (כל כך יקרה היתה כל דקת עבודה). כמו שקורה הרבה פעמים – הם התחילו בויכוחים וסיימו בנישואים.
בשנת 1965 הצטרפה אילנה לרם און, והזוג הצעיר החל לבנות את המשק המשפחתי, ודילגו בין ענפי החקלאות השונים, כמו כל המשקים ברם און: כרוב, כרובית וארטישוק, אגסים, אבוקדו וכותנה לנוי – והודים, שבגידולם התמידו שנים רבות.
בינתיים גדלה המשפחה: תמר הבכורה נולדה ב-1967, ואחריה באו לעולם עמוס, ואורנה, ואיתן בן הזקונים.
במקביל למשק המשפחתי עבד עודד תמיד במשק הציבורי, מתחילתו. ואולי צריך לומר זאת הפוך: במקביל לעבודתו במשק הציבורי – גידל עודד הודים במשק המשפחתי. לאורך כל השנים האלה היה עודד יוצא בקביעות למילואים בצנחנים – ואילנה היתה מטפלת במשק.
כך עברו את מלחמות ישראל שעודד השתתף בכולן, בחזית הצפונית, ובסיומה של מלחמת יום כיפור הוזמן עודד לבית הנשיא כחייל מצטיין חטיבתי.
בשנת 1996 עבר עודד התקף לב וניתוח מעקפים, אבל זה לא גרם לו לחדול או להניח לעבודה. ההנחה היחידה שהרשה לעצמו היתה הפסקת גידול ההודים, וכך ירד נטל כבד גם מעל אילנה.
למרות שעודד המשיך בחייו והמשיך לעבוד כמעט כרגיל, גרם לו התקף הלב לחוסר רצון לנסיעות ארוכות טווח, וזו היתה אחת הסיבות שסירב לטיולים בחו"ל, גם כשיכול היה להרשות זאת לעצמו.
העבודה היתה לדידו ערך עליון, אהבה וצורך שאין עליו עוררין. כל חיי המשפחה התנהלו סביב העבודה, שהתנהלה סביב עונות השנה. היו לו סיפורים על הגשם, עליהם חזר באוזני הילדים. במשך שנים היה מודד את כמויות הגשם ועורך רישום מדויק, ובשנים האחרונות ערך מדידות עבור השרות המטאורולוגי. החיים בבית התנהלו תמיד לפי הגשם: אם ירד גשם – אפשר היה לנסוע לטייל או לבקר משפחה וחברים. כשלא ירד גשם – היתה רק העבודה. עודד אהב את עונות השנה המתחלפות, את הגלגל המסתובב וחוזר על עצמו. החקלאות ריגשה אותו, תמיד. היה נלהב לתלוש חופן כותנה, להראות לאורח, ולהסביר לו הכל מהתחלה ועד הסוף, אהב את עבודת הקומביין והתרגש ממנה, ואהב לחזור ולהסביר למתענינים על מהלכיה.
כשהצליחו למשוך אותו לסיור עבודה בארצות הברית הוא חזר נלהב מאין כמוהו, ולא חדל לספר על נפלאות החקלאות שגילה שם.
אבל כשנולדו הנכדים ועמדו על דעתם – זה היה המהפך הגדול בחייו של עודד, וההפתעה הגדולה של משפחתו וילדיו. עודד הסגור והמופנם – התרכך, אהב, חיבק, השתתף וטיפל – ונכדיו העריצו אותו. לא היה מאושר ממנו וגם מהם כשהיו נוסעים לשדות עם הטרקטור ושומעים ממנו על אהבתו הראשונה – שדות המושב.
בשדות האלה, שכב עודד לרגע לנוח, עד שיסיים הקוונוע את מחזור ההשקייה שלו ואפשר יהיה להעבירו הלאה. על האדמה הזאת שכל כך אהב עצם לרגע את עיניו – בפעם האחרונה.
                                                      ====================================

עודד ז"ל /אילן זהרוני
 
"יקה" כינו אותו בנערותו למרות שהדבר היחיד שהצדיק את בכינוי היה ארץ המוצא של הוריו. אני מניח שהאדם שעמד בראש משלחת החקלאים לגרמניה שהשתתפנו בה, בחר את עודד שיתראיין ברדיו הגרמני, סמך על היכולת שלו לדבר גרמנית וכנראה לא פחות מכך בהסתמכו על נימוסיו של מי שגדל להורים יקים. השפה הגרמנית אכן זרמה מפיו ברהיטות אבל האופי הצברי לא נעלם בעקבות שינוי השפה: לשאלה כיצד הוא מתרשם מהחקלאות הגרמנית ענה עודד ללא היסוס ולתדהמתם של המראיינים המכופתרים שציפו לדברי שבח ולו לשם הנימוס בלבד: " הו יש לכם הרבה מה ללמוד אצלנו"---
כפי שהיה חרוץ ומסור ללא סייג לעבודה כך תיעב עצלנות ורשלנות, ולמרות שהיה אדם שקט מטיבו אלה הציתו את חמתו ואף גרמו לו לעתים להצליף בלשונו בעצלן או ברשלן.
קשה לי להאמין שמישהו יכול היה להתקרב לנורמות העבודה והמסירות למקום העבודה שהיציב עודד, וכשמדברים על כך שבעניין זה לא היו לא שום סייגים מתכוונים לשום סייגים. וודאי היו לו חולשות כמו לכולנו ורצון לוותר בשעה שעמד בפני קושי אישי או אובייקטיבי  - אבל נראה היה שעודד אינו מתפשר עם שום קושי ואינו נכנע לשום חולשה. ובכל זאת לא הייתה בו שום נוקשות.
ההזדהות שלו עם הפלחה והמשק הציבורי הייתה שלמה, ספק אם כלפי העניינים הפרטיים שלו גילה אותה קנאות שבה שמר על האינטרס הציבורי במשק המשותף. עד כדי כך שלעתים שכח כי גם לחברים במשקיהם יש צרכים לגיטימיים שיש להיענות להם.
לא פלא שאצל רבים מאיתנו נשארו השדות האלה מזוהים עם עודד, גם כאשר העביר את הריכוז לרון וגם אחרי שנרדם בצל הקו נוע ולא קם. האופן שבו הפך ממנהל למנוהל , היה פשוט ומובן מאליו והוכיח כי השררה והניהול לא משכו אותו מעולם.
הוא אהב את עבודת השדה על כל צורותיה גם שהייתה כרוכה במאמץ פיזי גדול, אבק וזיעה, וגם כאשר היה מדובר בעבודה באמצעות כלי המיכון.
אינני זוכר פעם אחת את עודד עובר בכביש בדרך לביתו מבלי לסייע לשכן שעסק בעבודה כלשהי, זאת מבלי שנתבקש ולרוב גם מבלי שהיה צורך בכך – מין "רפלקס מותנה" שמביא אותו באופן אוטומטי להטות שכם ולעזור. כך גם נהג בצבא בשרות הסדיר ובמילואים וקנה בכך את לב חבריו.
מעולם לדבר על גודל ההשקעה שלו או על הגשת עזרה למישהו אולי מפני שלגביו זה היה טבעי כל כך ומובן מאליו וממילא לא ראוי לציון.
חמישים שנה של שכנות צמודה ומספר זהה של שנות חברות משותפת במושב ונגיעות נעימות וכאלה שאינן נעימות, מותירות מעבר לזיכרונות הברורים המתייחדים מהאחרים גם משקע עבה של זיכרונות לא מוגדרים ושברי זיכרונות שמתחברים למשהו שאתה חש אותו אבל אינך יכול לתארו במילים.
בתוקף אהבת הטבע והרצון ללכוד אותו במצלמתי אין כמעט יום שאינני עורך סיור בשדות רם און, ובכל סיור כזה אני נזכר בעודד וחש בחסרונו. השדות האלה מספרים ויספרו אותו, הוא טבע בהם ובחיי הכפר הזה חותם עמוק וכך גם בלב רבים מחבריו . 
  

מיכל גפן - נטורופתית ורפלקסולוגית בכירה
חדש! קליניקה ברם-און!! מקבלת אצל אפרת ינאי- טיפוח טבעי....
לוח עסקים מושב רם-און
מושב רם-און, טל: 04-6499857, פקס: 04-6499635, דוא"ל: aguda.m@ram-on.co.il | הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים עיצוב: ORLYKUNST CREATIVE